הקול או כלום?
- Jan 17, 2016
- 2 min read
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני כותבת.
כל מה שבא: שירים, סיפורים, יומני מסע, זיכרונות, פתקים, רעיונות...
ועדיין, להוציא ספר, בכלל לא היה משהו שעלה על דעתי.
עד שהגיע האימון.
במשך השנים בהן הנחיתי קבוצות בסדנאות שונות בתחום האימון וההתפתחות האישית, הבנתי שהתהליך לא יכול להיגמר בסוף הסדנא\מפגש. אלא התהליך האמתי רק מתחיל. ובשביל לתמוך בתהליך ולתת כלים, התחלתי לפתח משחקים ולחלק אותם למשתתפים בצירוף של חוברת עבודה או הנחיות שיתמכו בתהליך והצעות לאפשרויות שימוש שונות.
התפתחות אישית, זה לא בהכרח סדנא או ספר או משחק כזה או אחר, עבורי התפתחות אישית, היא תהליך אינסופי, שמתחיל בשפה, במילים, בדרך ואופן הביטוי שלנו בעולם.
ואם שפה, אז ספר זה דבר מתבקש.
גמדון, הוא הספר הראשון המשולב במשחק מתוך סדרה המיועדת להורים וילדים.
במהלך השנים, פיתחתי עשרות משחקים וכלים שונים ומגוונים: משחקי מנהלים, משחקים חינוכיים, משחקי אימון המשלבים עולמות תוכן שונים, כלים להנחיה והדרכה ועוד. למרות שאת כולם אני נהנית לפתח, לחשוב על הרעיונות, להתקדם בתהליך, ליצור.
עדיין, העולם הכי מרגש ויקר עבורי הוא עולמם של הילדים. ילדים מסמלים בעיקר תקווה לכל הטוב שקיים ועוד עתיד להיות. וזו סיבה מספיק טובה להתגבר על הפחד והתחושה הלא נוחה (אם להיות עדינים <: ) שכרוכה בהוצאה לאור של ספר.
אז עברתי את היציאה לאור ואפילו הסמקתי שעות בשבוע הספר, פתחתי דף בפייסבוק עם תמונה!!! (לקח לי בסה"כ חודשיים להעלות את התמונה). ואפילו כתבתי פה ושם את דעתי.
מי שמכיר אותי יודע, אם יש הצגה טובה, אני מעדיפה להיות הכותבת שלה, בטח שלא השחקנית הראשית.
אז בפגישה עם מוטי ליפמן (מנכ"ל אייקאסט) לא עלה על דעתי בכלל להקליט את הספר בקולי.
האפשרות של בחירת קול מקטלוג נשמעה לי סבירה לגמרי.
אולי איזה קול מוכר, אולי קול נעים, קול של אישה, קול של גבר, התלבטות.
הקול שלי. בכלל לא היה אופציה.
ערב אחד תוך זיפזופ בטלויזיה עצרתי על כתבה בערוץ 1, ראיון עם באי גה צ'ול. טנור קוריאני עם סיפור חיים מעורר השראה שהובא בסרט "הטנור". בשיא הקריירה איבד הטנור את קולו בעקבות גידול בגרון. בנחישות מדהימה הצליח לשכנע מומחה יפני וחיבר אותו לחלום שלו, לחזור ולשיר. המנתח המומחה ובעל השם, ראה זאת כאתגר לא רק להחזיר לו את הקול, אלא גם את איכות הקול והשירה הייחודית שלו.
בראיון הוא אומר: "לא יכולתי ולא רציתי לעזוב את השירה".
בסוג של שלווה מעורבת בעוצמה, שגורמת לך לעצור ולחשוב, חייבת ללכת לראות את הסרט. נקודה.
אז מסתבר שיש דבר כזה "פסטיבל הסרטים הקוריאנים" והסרט הוצג בנובמבר בשלושת הסינמטקים, הסרט או יותר נכון הסיפור של באי גה צ'ול גרמו לי לחשוב, שאם יש מה להגיד, צריך למצוא כל איך. אז החלטתי להקליט את עצמי לאייקאסט, מקריאה בקולי.
זה לא הדבר הכי טבעי בשבילי והאמת שלשמוע את עצמך זה אחד הדברים המוזרים ביותר. משום מה היה נדמה לי שאני יודעת איך אני נשמעת... אז לא בדיוק... מסתבר.
ההקלטות לקחו יותר משלוש שעות, לא הפסקתי לצחוק. הדס הורנשטיין העורכת, היתה סבלנית והצטרפה לפרקים לחגיגת הצחוקים. אז לסיכומה של חוויה, לא היה נורא בכלל. אפילו נהנתי. מכל רגע<:
יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד...
אבל הנה מה שלמדתי עד כה-
אם יש לכם מה לומר, תעשו טובה- תשמיעו את הקול.
שווה את זה!
Comments