נפש המסכות\ סיפור

"אנשים ללא מסכות הם חזיון נדיר."

פ. מ. דוסטוייבסקי

שליח בסרבל אדום, קופצני וקצר רוח, עומד במשרד הקבלה בבית הדפוס, מדי פעם רוכן אל הדלפק דוחף ראש בתוך קסדה שחורה לפרצופה של פקידת הקבלה, מזרז ומפציר, זמנו קצוב, משימתו מוגדרת.

היא בחיוך אדום, אדיבה וחיונית "רק עוד חמש דקות", כאילו שכחה שכבר שאל אותה קודם ומאז כבר עברה חצי שעה.

דקות אחרי שהפסיק לספור, בוהה בתמונות נופים על לוח שנה מאשתקד, חיוך אדום מתופפת לעברו מגישה את החבילה, לגבה הוא טורח ויורק "תודה".

יוצא אל הרחוב האפור להשלים המשימה, עשר מעטפות לבנות בתוך החבילה, בתוך כל מעטפה, על נייר משובח, מודפסת באותיות מובלטות מזהב הזמנה נחשקת לנשף מסכות בחסותו של האוליגרך התורן.

השליח וקסדתו יוצאים אל רחובות העיר המזוהמת, בין צפירות, רמזורים וצמתים הוא ממהר אל בניין משרדים מפואר, קופץ מן האופנוע שולף את המעטפה הראשונה ונמרץ אל המעלית ובגופו מורה לה להיפתח.

הוא נפלט אל הקומה העשירית, עיניו תרות אחר הדלת הבאה להסתער.

דלת זכוכית אטומה למשעי מקדמת את פניו בכניסה למשרדו של עורך הדין הנודע.

עורך הדין מכיר היטב את החתום על ההזמנה, חמש שנים חלפו מאז ייצג אותו לראשונה והביא לזיכויו המלא בפרשה שכובסה בכסף רב ויובשה בחוק וצדק. הוא היה האדם הקרוב אליו ביותר, איש סודו, תמיד זמין וענייני ובעל פתרונים. הוא סמך עליו, העריך אותו ובילה איתו שעות ארוכות, לכן, קצת הופתע לגלות מעל העמוד האחורי של עיתון סוף השבוע את פרצופו של עורך הדין המחויך חובק את בנו בחגיגת בר המצווה שהתקיימה בחצר ביתו יום קודם בהשתתפות צמרת המדינה, לשון המודעה.

עוד חיוך, ורוד הפעם, מקדם את ראש הקסדה, הוא מסביר את סיבת בואו ומתקדם בהתאם להוראות.

המעטפה נמסרת ולגבו עורך הדין לא אומר שום דבר.

הוא מספיק לשמוע קריעת נייר בלתי משתהה.

ממשיך בדרכו, מחשבות אין בתוך הקסדה. רק כתובות, נמענים והוראות הגעה. בעודו זוחל אל קצה העיר, אל בניין בטון מקושט בזכוכית, עורך הדין על כיסאו הרחב מלטף בידיים רכות את ההזמנה.

"ההזמנה הינה אישית. המסכה חובה, התחפושת הכרחית", כתוב באותיות של קידוש לבנה.

משתעשע ברעיון, חלציו נדרכים, ידו נשלחת ללטף מסכת עור שחורה בכיס המקטורן, פעם בשבוע הוא משתחרר מהחליפה היקרה, לוקח מונית למרתף חשוך בדרום העיר ובחסות החוק לשעה קלה הוא עבד נרצע, מושפל בעונג, מתפרק לרסיסיו ושב אל חייו המהודקים בעניבה.

התנועה דלה בצפון העיר, הקסדה מול שמות בלוח האינטרקום, הנמענת נמצאה, לחיצה נמרצת, קול קצר וצורמני "כן?". השליח מסביר את סיבת בואו, לקוני , עושה את העבודה.

הוא עולה לקומה החמישית, היא מחכה לו מול המעלית שלובת ידיים וחמורת גבות. הוא מושיט ידו, המעטפה נמסרה, ללא מילים דלת המעלית נסגרת לאיטה והוא כבר בדרכו לנמען הבא.

בביתה המרווח על שזלונג מעור פרה, מתרפקת עורכת העיתון על זכרונות של כוח בכותרות ענק. עיניה מבריקות כמו הזדמנות. היא מניחה את ההזמנה, משננת את התאריך.נכנסת אל חדרה מניחה את שערה השחור על ראש בובת פלסטיק ושוכבת לישון. כבר שנה שהיא ממעטת לצאת את הבית, נלחמת בעצמה, בגופה, בתאים הסוררים. ובחודש האחרון היא מתחזקת , מנצחת, חוזרת לעצמה. טיפול חדשני יקר להחריד, מוצא אחרון ממוות בטוח שמומן באורח פלא על ידי תורם אלמוני.

לא היה לה מושג שזה האוליגרך הרדוף על ידה, משלם במזומן על ימי חייה.

הדרך מתרחבת, העיר בגבו, הקסדה נשארת, הנוף משתנה.

מתעלם ממרבדי הדשא והים החובק, הוא ממוקד בכתובת הבאה, ביתו של האדריכל, מוביל תרבות מגורים מתוחכמת.

סביב בית זכוכית מרחף הוא מבזבז דקות יקרות בכדי למצוא את הכניסה הנכונה, מול הדלת הסגורה מפציע פרצופו של האדריכל על מסך קטן, תוך דקות ארוכות הדלת נפתחת , קסדה מהנהנת, המעטפה נמסרת, השליח ממשיך ליעד הבא. את ביתו האחרון של האוליגרך תכנן האדריכל על פי מיטב דמיונו המוטרף בתקציב מופרע, מגשים פנטזיות משל עצמו ודרישות הלקוח ובכן, הן רק המלצה. הבית המרהיב התנוסס בכתבי עת מקצועיים וכיכב בתערוכות מסביב לעולם, ההצלחה היתה מוחלטת. האוליגרך לא גר שם ולו לשניה.

האדריכל מסתובב בין חדרים בביתו הענק המינימליסטי מאדם, במטבח הוא שולף סכין וחותך במעטפה בדיוק וקור רוח.

קורא את המילים המוזהבות, מקליד לעצמו את הפרטים וממשיך להלך בבית הריק, אורות נדלקים וכבים, חיישנים רגישים לקראתו, עד שקול מתכתי מתוכנת היטב מזכיר לו מה השעה.

במושב לא רחוק משם הקסדה מחנה על מדרכה מתפוררת, בצעדים קלילים הוא ניגש לדלת הפשוטה. אישה דשנה מנגבת ידיה בסינר מטונף, הוא מאמת איתה את הכתובת והיא מהנהנת כמו מבדיחה נדושה ונעלמת אל תוך הבית לקרוא לביתה.

הדוגמנית, יפה וזוהרת אל מול הקסדה, לוקחת את המעטפה ומודה לו בהינף שערה הזהוב, הוא עומד שם עוד דקה מתמשכת בוהה ביופי הבלתי אפשרי, הוא קץ ממקומו כשהדלת נטרקת ביניהם.

בבית, הדוגמנית קוראת בקול רם את פרטי ההזמנה, אימה נרגשת מחבקת אותה ומזרזת לגשת למלאכה. בחדרה היא חולצת נעלי עקב ופושטת שמלה אוורירית, מול מראה קטנה היא חושפת מתחת לצמר גפן פנים מנומשות בצפיפות, מהכיסא הסמוך היא חוטפת מכנס כחול וחולצה בלויה, נועלת מגפי גומי ויוצאת אל ריח אדמה. באורווה היא מלטפת סוס ערבי רחב חזה, שקיבלה במתנה מבנו של האוליגרך במסע חיזורים שלא צלח.

שמש יוקדת על ראש הקסדה הוא עושה דרכו אל העיר, השכונה הצפונית אדומת גגות וחרישית, בין רחובות קטנים מסוככי עצים משייט באופנוע עד לכתובת הרשומה.

הוא מחריש מנוע וניגש אל השער הנעול, פותח וצעדיו אל הדלת, נקישה החלטית והיא נפתחת במהירות, מהורהר ועצבני עומד מולו הפרופסור, היסטוריון בעל שם עולמי, במבט גבוה ממושקף, חוטף מעטפה וטורק דלת בתנועה חדה. הקסדה מתרחקת על שביל היציאה, מולו, אל עבר הבית, מזדחלת נערה אדומת עיניים במבט חלול, מרימה יד מכסה אל פניה והוא מספיק לראות חתך בוער על מפרקה. בדידות מעיקה מצמררת את גבו.

בתוך הבית אביה הפרופסור שואל לשלומה, מבלי לצפות לתשובה הוא ניגש אל חדר העבודה, פותח המעטפה, קורא את המילים המודפסות, מחשבותיו נזרקות ומתנגשות, הוא חייב ללכת, זו הזדמנות מצויינת להשיג מימון לעוד מחקר, אבל איך ייקח חלק פרופסור רציני ומכובד בקרקס התורן.

מתלבט הוא מסיר משקפיו ובוהה בקיר הספרים.

לא אחת הוא הדף את פרצי נדיבותו של האוליגרך, אמנם תרומות היו אהובות עליו, אבל תמיד ברר אותן בהתאם לשם התורם ומשלח ידו. וכעת בשלהי המשבר הכלכלי ההיצע התמעט עד גיחוך.

ליד האופנוע הוא מעשן סיגריה חפוזה בתוך הקסדה, אחריה הוא שועט הרחק מהשכונה העגומה. בתנועה עצבנית ואיטית הוא מפלס דרכו הקצרה ארוכה אל היעד הבא. בניין רחב, חנייה תת קרקעית, הוא עולה במדרגות לקומה הראשונה, את פניו מקדמים חיוכים מכל הצבעים, חיוכים יושבים, חיוכים עומדים, הוא ניגש לדלפק המקושט בשלושה חיוכים אדומים, משפטים קצרים מתחלפים עוברות דקות ספורות וניגש אליו הדוקטור, מסיר מסכה כירורגית ומחייך מרוצה, כנראה מעצמו. אשת האוליגרך היא מבקרת קבועה, יש לו קליניקה שנפתחת במיוחד בשבילה.

בה הוא מפליא בפניה, בשדיה, בבטנה, בירכיה את כל השיטות החדשניות והטיפולים היחודיים שיש בידה לשלם עליהם. עד שפגשה בו היא היתה אישה נאה, בעלת עיניים חולמניות, אף צנוע ושפתיים שקופות, גזרה דקיקה ושטוחה, מראה שהלם את אופיה האינטלקטואלי המנותק ומנוכר מעט. אך מאז עברו ביניהם לא מעט בוטוקס וסיליקון וקולגן ושאר חומרי מילוי והגדלה והתפחה ומתיחה והיא כבר לא דומה לעצמה. אדם חדש.

הוא מושיט לו את המעטפה, מעיף עוד מבט לפסלי הסיליקון הממוסגרים על הקירות ויוצא משם בצעדים מהירים.

הרעב מציק לו והוא עוצר בדוכן מזון, מזמין ארוחה, מקבל, משלם, נשען על האופנוע, הוא מסיר קסדה, בולע רעל מהיר וממשיך לדרכו.

בכביש רחב הוא משייט, הרוח נושבת בתוך הקסדה, העיר הגדולה בגבו, באופק הרים מנוקדים בירוק. במעלה היישוב המנוקד גגות אדומים, הוא נעצר, מוודא את פרטי היעד, ליתר ביטחון.

הוא מזדקף בקסדה, גופו נדרך מול שביל מתוח, בצעדים מדודים הוא ניגש אל הדלת המבהיקה, הוא מצלצל בפעמון בקצרה, דקות ארוכות חולפות והוא מצלצל שוב, בנחישות הפעם, צעדים נמרצים בתוך הבית, נקישות עקבי סטילטו על פרקט, רגלים יחפות מתקרבות, הוא מגביה חזהו והדלת נפתחת באחת, מולו איש הצבא גיבור מלחמות, צדעיו מאפירים עיניו תזזית ומצחו נוצץ זיעה, השליח קצר ועינייני מוסר מעטפה, מהנהנן בקסדה וסב על עקבותיו במדויק. בחדרו, בנעלי עקב מבריקות ועגילי פלסטיק, מורח ליפסטיק אדום הוא חובש את הכומתה הישנה וקורא בהזמנה.

על לוח השנה הוא מסמן את התאריך במרקר צהוב, בין עיטורים ומגנים הוא חושב על תחפושת הולמת. מאז שנפל בנו בכורו הוא מוצא את שלוותו רק בחברת עצמו. בחברת שגעונותיו. האוליגרך שכר את שירותיו כיועץ אבטחה, עברו הצבאי וניסיונו העשיר עטור שבחים ועוז הביאו לו חוזה מפתה בסכום שאי אפשר היה לסרב, על עבודה נטולת מאמץ.

האוליגרך כיבד אותו על עמידותו האיתנה לאחר האסון, על מפגני הזוגיות היציבה שהיו מרוחים בכל הזדמנות במפעלי ההנצחה האינסופיים. לא פעם הוא החמיא לו על אופן ההתמודדות ועל משפחתו המפוארת. הוא כמעט וסיפר לו שהוא בעצם לא יכול לסבול את נוכחותה של האישה איתה התחתן לפני למעלה מעשרים שנה, שהוא בכלל לא מכיר אותה וגם לא מעוניין, שהיא אונסת אותו להתאבל לעיני כל. עוטפת אותו במוות בכאב בתהומות האובדן, מבלי שיוכל לברוח, לחיות.

הקסדה מתרחקת מהגגות האדומים ומשתלבת בתנועה הדחוקה אל העיר הקדושה. בהרים שסביב לה, על גבעה מיוערת, זנבות אבק מאחוריו, בדרך משובשת הוא מוצא את הבית הנדרש.

הבית צנוע ופשוט למראה, הוא ניגש אל הדלת דופק פעמיים ומחכה, הדלת נפתחת חיוך שליו לפניו. המיסטיקנית מקבלת מידיו את המעטפה, מפטירה ברכה ומשלחת אותו משם.

היא קוראת בהזמנה, צעדיה מרחפים, לעצמה היא לוחשת "הכל מאלוהים". היא מתיישבת מול המחשב המרצד בירוק ומהמרת על כסף גדול.

היא מכירה אותו משם, מהחיים שלפני, כששניהם היו שותפים לתחתית עלובה ומבלי שהכירו את העולם שמחוץ למדינה האפורה, המתפוררת, חלמו בגדול והוא- הגשים בענק.

השמש שוקעת בגב הקסדה והוא מאיץ באופנוע בכביש העולה אל העיר, התנועה דוחקת הופכת צפופה, רמזורים מעכבים, צמתים והולכי רגל, רחובות מתפצלים, עצים, חנויות, במרכז העיר בבית אבן עם חלונות קרועים, דלת מתכת כבדה, הוא מצלצל בפעמון לצד השלט המבטיח שהוא הגיע ליעד, הסדנא של האמנית פרועת האופקים.

היא פותחת את הדלת שערה במטפחת, על סרבלה הצבעוני ממילא היא מעבירה יד לנקות כתם צבע סורר. מושיטה יד, טביעותיה כבר על המעטפה הצחורה, מודה בנימוס וממהרת אל עולמה.

היא קוראת בהזמנה, פושטת סרבל ומטפחת, רוחצת ידיה מכבה את היום בסטודיו, מחשיכה ציורים וצבעים ונכנסת אל ביתה הסמוך.

בחיוך מאיר היא נזכרת בפעם היחידה בה פגשה בו, בא לרכוש מציוריה מוטרפי ההשראה. היא לא יכלה לעצור את פרצי הצחוק התכופים כשבחר בציור שעל הכן, ניסתה להסביר, אך צחוקה שבר את המילים, מחק את ההברות, הוא אסף את הציור השאיר צ'ק פתוח ונמלט מהמקום נעלב.

היא כמובן קרעה את הצ'ק והשליכה לפח, וכי איך תקבל תשלום על ציור של בתה הצעירה. היא ניגשת למטבח מוציאה סירים ומחבתות, ירקות נשטפים, נקצצים. ארוחת הערב צריכה להיות מוכנה בזמן, ילדיה ובעלה בעוד שעה קלה יפציעו רעבים, היא מזמזמת שיר ישן ובוחשת במרק ריחני.

ההשראה, היא יודעת, מתחילה מבפנים.

על הסרבל האדום נלבש מעיל שחור, הצינה בעיר הזאת לעיתים תוקפנית.

את הדרך הקצרה הוא גומע נחפז, מגיע אל הבית הרחב ברחוב הצר, מחנה על מדרכה מצוחצחת ומצלצל באינטרקום, קול מתנגן מצווה עליו לחכות. אצבעותיו מתופפות על המעטפה הלבנה, רגלו מרקדת.

הדלת נפתחת לאיטה, השחקנית המזדקנת קדה אליו מלוא גופה ואז שולחת מבט בוחן, ארוך. תנועתו דוחקת הוא מזיע תחת הקסדה, עיניו מרצדות מאחורי משקפיים כהות. הוא מסביר את סיבת בואו בלחש כמעט, היא מזמינה אותו לכוסית, הוא מסרב בנימוס, מוסר מעטפה ומפנה לה קסדה שחורה.

היא מביטה בו עוד רגע, פניה נפולות מהחמצה, איך זה חולפת תהילת עולם.

היא נכנסת אל הבית, קוראת בהזמנה, נרגשת היא מודדת כובעים ומסכות מול המראה בחדרה. כבר שנים שהאוליגרך מתעלם מקיומה והיא צרובת זכרונות, נשרפת מגעגוע, אולי עכשיו, כשכבר לא נותר כל ערך לחופש שבשמו נטשה אותו, שהבמה כבר לא שלה, הם יוכלו לחיות יחד בתנאיו.

השליח מפלס דרכו חזרה, גופו דרוך אל הדרך, היעד הבא הוא שלו.

שעת הנשף הגיע, אולם מפואר מצפה לאורחים המכובדים, שנדלירים מקריסטל מטפטפים מהתקרה, נוזלים אל שולחן ארוך לבוש לבן שעומד באמצע הרחבה, וילונות קטיפה לבנים מחבקים מכל עבר מראות ענקיות במסגרות מגולפות משוות למקום מימד עצום ואינסופי.

וממול על במה מוגבהת חמישה נגנים מפיצים צלילי עולם. לצד הבמה בר משקאות מזכוכית, תכולתו מכובדת ויקרה.

על השולחן, מגשי כסף מכוסים, ריחם מרומז ומבטיח, סכו"ם מבריק על מצע סאטן, נאזק בזהב ואבנים יקרות, כוסות גבוהות מקריסטל בסמיכות לדקנטרים שקופים האוצרים נוזל צלול משובח.

בטבעיות חומקים פנימה וממלאים את האולם אנשים עם מסכות בלבן ושחור, לוגמים משקה, טועמים דברי מאכל זעירים, מסתובבים באולם כאחד האורחים.

בדיוק מופתי מופיעים בכניסה ראשוני המוזמנים, איש הצבא, ראשון, מחייך בעין אחת, מנופף ביד תותבת ובידו השניה מציג את ההזמנה, משרת בחליפת יומו ומסיכת מראה מבריקה על פניו, מורה לו את הדרך פנימה.

מיד אחריו, אי אפשר לפספס את העיניים הזוהרות תחת האיפור הצבעוני, מתוך כובע חרוט מנוקד שולפת הדוגמנית את ההזמנה, כל פרצופה מחייך באדום והיא פוסעת אל האולם.

נבוך ומזוקן פוסע עורך הדין אל עבר הכניסה, ביד אחת לוחות הברית מקלקר, בידו השנייה ההזמנה. רגליו מגמגמות פנימה.

אחריו בשמלה שחורה ושובל זרוע כוכבים, מושטת יד תחרה ומציגה את ההזמנה, השחקנית זוקפת ראש ובהילוך מלכותי תובעת את מקומה.

תחת כובע בוקרים חום, חולם על מרחבים, ללא משקפיו הוא נראה קצת מגוחך, עומד זחוח עם אקדח צעצוע, הפרופסור. מתוך וסט עם הדפס פרה המתפקע על בטנו הוא שולף את ההזמנה וממהר להיכנס.

בלבוש מלא בצבע גוף, עלים סינטטיים מכסים ככל שניתן, ההזמנה בידו, החיוך מנופח, הוא מנופף בה ושואל "כאן זה גן עדן?" ונכנס פנימה הדוקטור. מרוצה. כנראה מעצמו.

בבגדים מרופטים וקרועים עומדת מול עיניו המשתאות האמנית, מציגה הזמנה ואומרת: "האושר, כמו ההשראה, בא מבפנים".

היא קורצת ומחייכת בשיניים שחורות וממשיכה פנימה אל האולם.

אחריה בלבן עם כנפי נוצות והילה מזוייפת מגיעה המיסטיקנית חסרת מנוחה, שולפת הזמנה ונמרצת פנימה.

מוזמנים אחרונים מול הדלת, במסיכת איש מדבר חרוש קמטים וכאפייה על ראשו, יחף תחת שמלה לבנה, עומד האדריכל, ממולל חרוזי עץ בידו האחת ובשניה מציג ההזמנה.

מאחוריו, סקרנית, עיניה תרות לכל עבר, העיתונאית, דרוכה כצייד, במעיל גשם ארוך ומגבעת, בידה זכוכית מגדלת זעירה על ידית מגולפת, מנופפת בהזמנה ונכנסת.

בתוך האולם המואר למחצה, בין מסכות שחורות ולבנות מסתובבים המוזמנים מחפשים פנים מוכרות ומוצאים את עצמם שוב ושוב, משתקפים במראות עד אין קץ. לוקחים משקה צורב להטביע בו חששות, מתהלכים, הלוך ושוב, עיניים מתרוצצות, גפיים בתנועות חדות, שוב פוגשים את עצמם במראות הענק, מאחורי המסיכה מחשבות מתערבלות בניכור. בחשש.

המוזיקה דוממת, המשרת מיישר עניבה ומכריז על תחילת המשתה.

בהיסוס פוסעים המוזמנים אל השולחן המזמין בלבן. נשימות כבדות מתחת לתחפושת.

בעודם מתמהמהים, לשבת, לחכות, לעמוד, לשבת, לזוז.

המשרת , בקול רווי חשיבות, מורה להם לשבת, האוליגרך לא יגיע אך מאחל להם כל טוב.

בהקלה מתיישבים המוזמנים, מסכות שחורות לבנות עוזבות את האולם, מותירות אותם לבד בשקט, לבד מול עצמם.

חם באולם, זיעה מזדחלת תחת המסכות, דופק מאיץ מבעד לתחפושות.

מסיכות מתקלפות, חלקי תחפושות נפשטים, עוברות דקות ובזה אחר זה את האולם הם עוזבים.

נוטשים מסכות וחלקי תחפושת על השולחן, על הכיסא, על הבר השקוף. על הריצפה. המשרת, צייתני ומטריד, דולק אחריהם עם מסכה או כנפיים או כובע שנשכחו מאחור, כמו מורגל בריצוי הוא מבקש להשיב חפץ לבעליו וכולם פוטרים אותו, אין להם צורך, תודה.

קח לך. או לך לך. לא ברור...

ונעלמים לחייהם.

הוא נועל את הדלת פושט את המסכה, פניו קפואות, שותה כוס יין בלגימה קצרה, טועם דבר מאכל זעיר, כוס נוספת , חיוך מפשיר בו, עוד אחת, הוא מתישב על כיסא, מהרהר באנשים החשובים שבאו והלכו. ידיו רוכנות אל השולחן, ראש כבד מונח עליהן, עפעפיים צונחים אל עצמם, הוא נרדם.

צלצול בסלולרי מבהיל את שנתו, הוא נדרך למראה שמה של אישתו על הצג, הוא עונה לה במהירות, קולה מאופק ומוטרד, "איפה אתה?" היא תובעת. "יש לך מושג מה השעה?". מבולבל ואשם הוא עונה לה "אני פה... ב.. נפש של מסכות... תיכף מגיע."

"תזדרז בבקשה, הטייס כבר מוכן, ביקש שנגיע בזמן".

הוא יוצא אל הלילה המתפוגג , חובש קסדה שחורה ושועט אל שדה התעופה.

תמונות מהשעות האחרונות מרצדות בקסדה. מסכות, תחפושות, עיניין מעייף.

במטוסו הפרטי מתרווח האוליגרך לוגם עוד כוסית לפני ההמראה.

אפילוג-

אדם מורכב מרבדים רבים, תחפושות, דמויות, יכולות, התנהגויות. יש כאלה שנראות- ה"תוויות", ה"סטיגמות", בתי הסוהר של ההגדרה העצמית. יש כאלה שמוסתרות, כי הן "לא מקובלות" או "חריגות" או "שונות". ויש את אלה שאנחנו שואפים להיות, איך שהיינו רוצים שיראו אותנו. אם תמצאו את התחפושת הזאת שהיא אתם, אם תצליחו להרכיב אותה בדיוק למידות שלך, ללכת איתה דרך. המסכה תוסר בפניך.

ולמען אווירה יותר הולמת את החג הכי שמח, צבעוני ובעל מגוון המשמעויות, מוזמנים לקבל השראה בלוח פינטרסט "האריזה שהתחפשה" וליצור את משלוח המנות הכי מושקע ויצירתי.

פורים שמח.

#השראה #סיפור #פורים